"המכון החינוכי הישראלי ע"ש יאנוש קורצ'אק"
 

                                                                             

**** אירועי החודש ****       
















אבא שלמה נדל היקר מזל טוב
ליום הולדתך ה 98  

בשם אגודת קורצ'אק חברים וידידים
מוכירי פועלך המבורך
להמשיך את משנתו החינוכית של קורצ'אק וסטפה

אנו מברכים אותך :
באריכות שנים ,בבריאות טובה ,בצלילות הדעת ובאושר רב ,
נחת מהילדים ,נכדים ונינים .
שלמה נדל זקן חניכי קורצ'אק מבין שלושת הילדים שנותרו,
בכדי לספר עדות חיה מבית היתומים של קורצ'אק וסטפה .
האב הרוחני שאת כל חייו מקדיש להעביר ולספר
לדורות ההמשך על דרכו ומשנתו של קורצ'אק וסטפה ,
לאורך כל השנים פועל להנצחת מורו ורבו יאנוש קורצ'אק ,
במפגש עם רבים בהרצאותיו ובספרו
להצמיח שורשים מאת לאה ליפינר .
בשיחות עם בני נוער בבתי הספר ומפגשים רבים עם כל
גוף וארגון אפשרי בארץ ובעולם.
שלמה מי ייתן ותזכה להמשיך עוד שנים רבות בדרכך,
אנו חברי המכון וילדי דור שני ושלישי  ממשיכי הדרך .
מברכים אותך בכל הטוב שבעולם ומודים לך
על פועלך המסור לאורך השנים .
מאחלים כי נזכה  לצדך להעביר לדורות הבאים את פועלך  
בכל מקום אפשרי
וכמו שאמר קורצ'אק
"לתקן את העולם פרושו לתקן את החינוך תחילה"  


----------------------------------------------
שלמה נדל: בבית הילדים של קורצ'אק
בשנים 1927-1934
שבע שנים גר הילד שלמה נדל בבית היתומים של יאנוש קורצ'אק.
על השנים בבית הוא אומר,
"כל דבר טוב שקרה לי בחיים – קרה בבית היתומים",
ומספר על אישיותם המיוחדת של קורצ'אק ואם הבית סטפה,
ועל הרגע שבו נודע לו על מותם:
"היה לי מובן מאליו שקורצ'אק הלך עם הילדים
"

כשהיה בן 7, בשנת 1927, נכנס שלמה לבית היתומים של יאנוש קורצ'אק.
הוא עזב את המקום כשהיה בן 14
.
שלמה נדל מספר:
"כל דבר טוב שקרה לי בחיים – קרה בבית היתומים.
הבית היה באזור אפור-שחור,
אבל הוא נראה כמו שמלת כלה – צבוע לבן
.
היינו 127 ילדים. סטפה, אם הבית, הייתה מאוד קפדנית,
מחנכת מעולה, אם בית מעולה.
תמיד דאגה לבגדים. אבל פחדתי ממנה – היה לה 'רדאר' ,
היא תמיד ידעה לתפוס את מי שעשה משהו
.
מקורצ'אק לא פחדתי, היה לו חיוך ממזרי בעיניים,
והיו לו תמיד סוכריות בתוך החלוק
.
לכל ילד נתנו חונכת או חונך,
והם הכניסו אותנו לתוך סודות הבית הקסום הזה.
בבית, לכל ילד היה תפקיד – הוא קיבל משהו,
אבל היה גם חייב לתת משהו.
לא את הכול אהבתי – בעיקר לא את עבודות הניקיון
.
בדרך כלל התקבלו ילדים לבית ביום שישי, וגם עזבו ביום שישי.
אני בימי שישי הייתי הולך לאימא,
ואז הייתי צריך לכתוב על לוח מודעות איפה אני שיידעו לאן אני הולך.
באופן כללי, לא הייתי רגיל למשטר של בית היתומים
.
בבית היתומים היו כל מיני נהלים. למשל, ההתערבויות:
קורצ'אק ידע שהילדים לא יעמדו בהתחייבות לא להרביץ בכלל,
אז הוא התערב אתנו ש'השבוע תרביצו רק חמש פעמים, ולא יותר
'.
בית המשפט של בית היתומים:
 
והיו גם המשפטים. קורצ'אק בנה לנו רפובליקה של ילדים, בשביל ילדים.
בית משפט, פרלמנט שהיה אחראי על התקציב.
הייתה לילדים זכות להגיש למשפט אפילו את ד"ר קורצ'אק.
גם אותי העמידו למשפטים, בדרך כלל סטפה דאגה לכך
.
בבית המשפט של בית היתומים היו השופטים שלושה ילדים.
בכל שבוע היו השופטים מתחלפים,
והתנאי להיות שופט היה שלא קיבלת תלונה כל השבוע.
בית המשפט פעל בכל שבת,
לכל משפט היה פרוטוקול, ואפשר היה לערער על פסקי דין
.
 
קורצ'אק נשפט 3 פעמים בבית המשפט:

 
הפעם הראשונה:
קורצ'אק גלש על המעקה – והגיש את עצמו לבית משפט.
הוא קיבל סעיף 100
.


הפעם השנייה:
בקייטנה: קורצ'אק הכניס ילד קטן דרך הרשת של
המחסן של המטבח,

שלח אותו להוציא לחם וריבה, והם הלכו למגרש לשחק.
בבוקר הם חזרו עם תזמורת למחנה והעירו את כולם.
האחראית על המטבח באה וסיפרה שגנבו דברים.
קורצ'אק אמר שהוא זה שלקח,
וסיפר איך הכניס את הילד.
הוא העמיד את עצמו למשפט,
ושוב קיבל סעיף 100
.
 

הפעם השלישית: סיפור הילדה לאצ'קה:
 
בבית היתומים הייתה ילדה שלא התחברה לאף אחד.
שום דבר לא עזר. קורצ'אק רצה לגרום לילדה למשבר,
שיגרום לה להתחבר עם ילדות אחרות
.
קורצ'אק לקח את הילדה והושיב אותה גבוה על הספרייה.
הילדה התחילה לבכות, וביקשה, 'ד"ר, תוריד אותי'.
ואז באו הילדות האחרות והתחילו לשכנע אותה
להגיש את קורצ'אק לבית משפט,
ואמרו לה, 'אנחנו נעיד לטובתך'. הילדה היססה,
ולבסוף אמרה לד"ר:
'אם לא תוריד אותי – אני אגיש אותך למשפט
'.
קורצ'אק עבר שימוע, ואחר כך היה משפט.
הוא קיבל סעיף 100, והיא זכתה בחברות
!


את סטפה אף פעם לא הגישו למשפט. פחדו ממנה.
סעיפי העונשים:

סעיפים 100 ו-200 היו קלים. משמעותם הייתה:
'מבטיחים להתנהג יפה ולא לעשות זאת שוב
'.
מסעיף 300 התחילו העונשים.
העונש הקל יותר היה לא ללכת לקולנוע בשבת
.
סעיף 500: מודיעים לחונך – והוא חותם שישגיח
ויגיש דוח לסטפה או לד"ר
.
סעיף 600: מודיעים לאחד מבני המשפחה.
סעיף 700: אין זכויות לצאת חודש לקולנוע.
אין זכות להגיש אחרים לבית משפט.
סעיף 900: חפש חונך צמוד,
אחרת אתה צריך לעזוב את הבית
.
קראו להורים, כתבו על לוח המודעות.
סעיף 1000: גירוש מהבית.
גם ילדים שאין להם לאן ללכת
.

אותי שלחו פעם אחת לאימא שלי עם מכתב אזהרה.
היה מקרה שמורה הרביץ לנו, והתלוננו בפני סטפה.
זה נודע לד"ר, והוא אמר: תגישו אותו לבית משפט,
ונעביר את פסק הדין למנהל בית הספר. עשינו זאת,
שפטו את המורה והוא כבר לא הגיע יותר לעבודה.
נשאר אדם בלי פרנסה.
סטפה גילתה במקרה ומכאן התגלגלו הדברים
.
על החגים:
פסח והאגוז האפיקומן :

וכך מספר שלמה נדל (שלמק),
מזכרונותיו כחניך בבית היתומים:

ליל הסדר בבית היתומים:
בליל הסדר היו הילדים ואורחים מסובים
סביב כל השולחנות,
המכוסים מפות לבנות ועליהם גביעי יין. 
המורה קורא את ה"הגדה" והילדים חוזרים אחריו. 
מאחר שהילדים בבית היתומים היו רבים,
ולא ניתן היה לתת מתנה לכל אחת ואחד מהם,
התקבל בבית מנהג שהחליף את האפיקומן: 

בשעת הארוחה היה אחד הילדים מוצא אגוז בכופתתו , 
הילד בר המזל היה מקבל מתנה כספית, 
שוות ערך 5 זלוטי סכום
אשר יכל לקיים משפחה לשבוע ימים.
                                      

                                                     

 
שלמה נדל מחזיק את האיגוז בידו
האיגוז עטוף ושמור בכיסו 
 עד עצם היום הזה
 תצלום :איציק דזלדטי 
                                                   

















בפסח היו עורכים ליל סדר ל-120 איש,
ומלמדים אותנו שירים לפסח.
אבל איך החביאו את האפיקומן?
היו מכניסים לתוך הקניידלך אגוז יער,
ומי שהיה מוצא אותו היה מקבל חמישה זלוטי.
לפני טקס חלוקת הקניידלך הייתה דממה,
ואחר כך היו שומעים רק את הכפיות מועכות
את הקניידלך כדי לחפש את האגוז.
פעם אחת הרווחתי אגוז כזה, הייתי אז בן 13-12.

האגוז נמצא אצלי עד היום – ומהווה קמיע.
כאשר חגגו 25 שנים לבית ערכו אירוע מיוחד בפסח, 
עם אורחי כבוד, וביניהם
שר החינוך הפולני ו'מיס יודיאה', 

מלכת היופי היהודייה שהוזמנה במיוחד לאירוע.
נותר בידינו נוסח ההזמנה שיועדה ל
ד"ר עמנואל רינגלבלום ואשתו 
(מרחוב לשנו 18):

"בית היתומים בשליסקה 9 (בעבר קרוכמלנה 92)" 
מתכבד להזמין את כבודך לטקס ערב סדר פסח 
שיתקיים ביום ד', 1 באפריל, 1932 בשעה 5:30 בערב. 
נ.ב. הטקס יימשך לא יותר משעה אחת ,
לפי המסורת רבת השנים. 
"אנחנו מבטיחים שעה נאה, יפה ומעודדת".





 בתמונה: ד"ר עמנואל רינגלבלום, אשתו ובנם  
  
 
גם העתון היהודי, "גזטה זי'דובסקה",  לחץ כאן למידע נוסף

פרסם כתבה בעקבות סעודת ליל הסדר בבית היתומים,
וכך נכתב: 

 "לסדר פסח בבית קורצ'אק יש קסם אישי משלו." 
צריך היה לראות את הרצינות החגיגית שאפיינה את הסועדים הצעירים ולהיווכח מהמשמעת, 
השמחה והנתינה בסדר המופתי, 
בריכוז ובהדר שליוו את קריאת ההגדה. 
לפני שהסבו המוזמנים לסעודה החגיגית, 
דיבר יאנוש קורצ'אק בקצרה. משפטים אחדים,
ממש מלאכת מחשבת. 
התרגשות כנה הייתה ניכרת בדובר. 





בסוף, שלום! שמחה רבה, וחגיגה גדולה.
סעודת ערב פסח. אמנם הטקס נמשך שעה אחת. 
ואכן, התברכנו בשעת חיים נאה, יפה ומעודדת, 
כפי שהבטיח יאנוש קורצ'אק בנוסח ההזמנה. 
"גם חג הפסח נחוג ברוב פאר".
  
                                     
חנוכה:

בכל חנוכה הייתה הצגה.

המפורסמת ביותר הייתה נר גדול ונר קטן
היו משוחחים בניהם .

סיפור המחזה בקצרה (תוך שימוש במשפטים מן  
(התרגום  של אריה בוכנר מחנך)

נר של יום חולין –רגיל(בתרגום הישן)
ונר של חנכה נפגשים בחדרה הדל של
"ילדה אשר עבדה יום תמים,
וכעת רצתה לתפור כותנת לאחיה הקטן,
אבל נרדמה כי הייתה עייפה מאד"
נר החולין "לא יודע מה זאת חנוכה"
הוא רק יודע  שהילדים אוהבים אותו מאד
(את נר החנוכה)
ומרבים לדבר עליו(כתוב בגוף שלישי) .
נר החנוכה מספר לנר החולין את סיפור החנוכה :
"אני רק נר חנכה, נשארתי
ואספר לילדים על מלחמת המכבים,
שידעו ויזכרו. כבר אלפים שנים אני מספר.
וכעת ספר אתה " פונה לנר החולין.
נר החולין  "מה אני יכול לספר על עצמי?
הנני נר רגיל ועני,
בשעה שאנשים עובדים ,אני מאיר להם באורי.
אני מאיר לחיט , לסנדלר לילדים הלומדים,
אני מאיר כשהם קוראים, אוכלים,
בוכים ...איזה דבר מעניין אני יכול לספר"?
נר החנוכה מסיים את המחזה,
שבדבריו משלב קורצ'אק את משנתו החינוכית,
ואת מחשבותיו ודעותיו על העולם.
..."אתה מאיר יום יום למען יעבדו האנשים ,
אני מאיר פעם בשנה למען יזכרו האנשים מה שהיה.
תן יד אחי האהוב יחד נאיר לילדים .
נלך מבית לבית אני אומר: זכרו את שהיה,
שהיה יפה וטוב אתמול,
אתה תאמר:עבדו למען יהיה טוב יותר,
ויפה יותר מחר.
יחד נאיר לאנשים ,שיהיה להם שמח".

באחד ביצירותיו של קורצ'אק, "הזמן יגיע",
הנר ייעץ לאח ולאחות לא לריב
כיוון שיש יותר מידי סכסוכים בעולם.
אדם חייב להתחיל את השלום בתוך ביתו,
לאחר מכן,
ישרור שלום בכל מקום בעולם 

כל אחד מהדורות של ילדי קורצ'אק,
האמין להבטחתו של הנר :
למרות שיש עוד דרך ארוכה לפנינו,
אני אחזור בשנה הבאה.
 
חנוכה, חג האורות, חל ב 15 בדצמבר.
לאחר שבילה את חג החנוכה הקודם הרחק מהילדים,
בכלא פיוואק, רצה קורצא'ק שהחג
הזה יהיה חגיגי בשבילם.
הבית צהל בזמן שבבית היתומים
הכינו מנורות ומתנות אחד לשני,
ואף עשו חזרות על מחזה שקורצ'אק
כתב לפני שנים רבות  כמה ימים לפני החג,
הילדים הופתעו לראות משאית זבל שהגיעה מהצד הארי,
מחנה ליד בית היתומים.
משאית זבל מלאת מתנות שהוחבאו מתחת לשקיות הזבל.
שלושת עובדי הזבל, שהיו קשורים למחתרת הפולנית,
העבירו אוכל ומתנות לילדיו של קורצ'אק.

 
התורנויות וסדר היום
התורנויות היו הגשת אוכל והורדה מהשולחן.
סדר היום:

קמים ב-6:00 בבוקר, ילד אחד היה מעיר את כולם.
ישנו בשני חדרים – חדר אחד לבנים, חדר אחד לבנות
.
שותים שמן דגים, ועושים התעמלות בוקר – חובה.
היה חדר שבו אפשר היה להגיד קדיש אחרי מוות.
את הכול קורצ'אק עשה עם הילדים.
אח"כ היה גונג שהודיע על ארוחת בוקר.
יציאה ברגל לבית הספר –
חלק מהילדים למדו לפני הצהריים וחלק אחרי הצהריים.
סטפה הייתה עומדת עם סל של סנדוויצ'ים טעימים,
ומקפידה שאף ילד לא יצא בלי סנדוויץ'.
חזרה מבית הספר וארוחת צהריים –
יושבים במקומות קבועים,
ואסור להחליף מקומות
.
אחרי האוכל היינו מכינים שיעורי בית,
ואז היינו חופשיים לשחק. לקרוא עד הערב
.
שוב גונג, ארוחת ערב.
אחר כך קצת משחקים והולכים לישון
.
לא היה לנו קשר עם הילדים מבית היתומים הפולני,
שקורצ'אק הלך אליו שלוש פעמים בשבוע
.
שאלתי את עצמי למה הם לא חיפשו ליצור אתנו קשר.
הגלויות:
גלויות הזיכרון האמנותיות ניתנו לילדים שאספו
500 יחידות עבודה.
יחידות עבודה ניתנו על עבודה בבית,
קימה מוקדמת בבוקר,
טיפול בילדים חדשים ועוד. אני, לצערי,
לא קיבלתי הרבה גלויות,
רק על עבודה קיבלתי.
על קימה מוקדמת בבוקר לא קיבלתי,
כי תמיד היה קשה לי לקום.
אבל במלחמה זה הציל אותי
כי יכולתי להירדם למרות הרעב
.
בחופשים - קיטנה:
בסמוך לוורשה. הוא בנה שם חווה צנועה שזכתה לשם “רוז׳יצקה“,
על שם בתו האהובה רוז׳יה,
וכללה מספר צריפים שסביבם טופחה גינת נוי.

בחופשות הקיץ בנות החודשיים עברו להתגורר
בחוות רוז׳יצקה כל ילדי בית היתומים.
מדובר היה במעין קייטנה,
כשהדוקטור או סטפה היו שם אתנו,
ביחד או לסירוגין.
לא היה ילד מאושר ממני בקייטנה זו,
וכל הפעילויות שלנו שם נחרטו בי כאחד
הזיכרונות הנפלאים של ילדותי.
אך אין לטעות ולחשוב שהקייטנה הייתה עבורנו,
הילדים, תקופה של בטלה וכיף בלבד.
אמנם במהלך חודשיים אלה התנהלו
חיינו מתוך שגרה שונה
מכפי שהייתה נהוגה בבית היתומים,
אך עם זאת גם שם היו לנו
מחויבויות ותוכניות עבודה שונות.

הבוגרים שבינינו טיפלו בעצי הפרי
ועבדו בחממות שבהן טופחו גידולי
ירקות.
הן כוסו בלוחות זכוכית שאותם סגרנו
בלילות הקרים של הקיץ הפולני,
ופתחנו מדי בוקר.
העבודה לא הייתה קלה ונדרש
כוח רב לצורך הרמת לוחות הזכוכית.
אנו, הבוגרים, היינו גאים מאוד על כך שיכולנו לבצע
את אותן המשימות
בזכות היותנו גברברים חזקים.
היבולים מאותן החממות עמדו לרשות
המטבח בקייטנה,
בעוד אנו זללנו מהם עד לכאב בטן.
איש לא ישכנע אותי
שלעגבנייה ולמלפפון
אותם גידלת בעצמך
יש אותו טעם כמו לאלה שקנית.
בחלוף הקיץ, כשחזרנו לבית היתומים,
תנובת החממות היוותה חלק
מאספקת המטבח שלנו שם.
היא הייתה גדולה עד כדי כך שנותרו בידינו
עודפים,
מעבר לצורכי בית היתומים,
אותם שלחנו לשוק של ורשה בעזרת
העגלון
שעבד בחווה של הקייטנה.
לא פעם נשלחתי, כמו ילדים אחרים,
ללוות
אותו בנסיעתו,
דבר שהיה עבורי חוויה בפני עצמה.
ההכנסות ממכירת הירקות
והפירות נכנסו לחשבון
ההוצאות של בית היתומים,
דבר מבורך לכל הדעות,

במיוחד על רקע הקשיים היומיומיים במימון הבית,
שעמם התמודדה סטפה
לאורך כל שנות קיומו.
אך משום שבכל זאת הייתה זו קייטנת קיץ,
מלבד העבודה היינו
עסוקים בפעילויות שונות ומיוחדות.
כך, למשל, ארגן קורצ׳אק בשנת 1932

אולימפיאדה לילדים,
בהשראת המשחקים האולימפיים
שנערכו אותה שנה
בלוס אנג׳לס.
קפצנו לגובה ולמרחק, ערכנו מרוץ שקים,
התחרינו בריצה
כשכפיות עם ביצים בפיותינו וכיוצא באלו.
היחס לארץ ישראל:
היה לנו יחס מאוד חם ליישוב היהודי בארץ.
בית היתומים, שהיה א-פוליטי לחלוטין,
תרם בכל חודש 50 זלוטי לקרן קיימת.
כשהיה בעין חרוד קורצ'אק לא רצה להיות לעול על הצעירים
.
הפרידה והסוף של קורצ'אק, סטפה והילדים:
בגיל 14 היינו צריכים לעזוב את הבית.
התחלתי כבר ללמוד מקצוע בחוץ,
ואוכל ולינה כבר לא קיבלתי שם.
לקורצ׳אק לא הייתה ברירה למקום שלי
כבר חיכו הרבה ילדים אחרים.
היה מותר לבוא, להתייעץ עם ד"ר וסטפה,
לראות את החברים, אבל לא לאכול, כי יש אחרים
.
בשנת 1939 כבר לא הייתי בבית,
ובאתי להתייעץ עם ד"ר מה כדאי לעשות,
להישאר או לברוח.
גבול רוסיה עוד היה פתוח וקורצ'אק אמר לי
לא להישאר בפולין
.
על מותו של קורצ'אק נודע לי בשנת 1943.
קראתי על כך בספרון שהוציא ההיסטוריון ברל מרק
אחרי מרד גטו ורשה.
היה לי מובן מאליו שקורצ'אק הלך עם הילדים.
גם סטפה נספתה עם הילדים.
מרינה פאלסקה מתה ב-1944 מהתקף לב
.

בשנת 1947 רציתי להיכנס לבית, אבל לא נתנו לי.
למעשה, משנת 1939 לא הייתי בבית.
ב-1997 – 85 שנה מיום הקמת הבית ו-70 שנה
מיום עזיבתי את הבית – נסעתי לבקר במקום עם נכדתי.
הביקור היה מאוד קשה
.

היום יש שם בית לילדים ממשפחות
הרוסות בגילאי 21-7.
הם לומדים שם ועובדים שם
.
בארץ כיום חיים 3 חניכים מהבית
מבין אלו שזכו להעות ארצה.
חניכים ,מחנכים ומדריכי הבורסה .
ועם הזמן נפטרו מזיקנה כאן בארץ ישראל.

 

דברו איתנו                     

Leave this empty:







* - שדות חובה